למה החיממים מסוג IPX4 עדיין גורמים לשבירת חוטי החשמל (ואיך לתקן זאת)
העניין עם דרגת המגן IPX4 הוא שהיא אמנם טובה למניעת חדירת מים, אך היא לא מספרת את כל הסיפור. בעולם החימום באמצעות אינפראאדום, המים אינם האיום הגדול ביותר. האויב האמיתי הוא העברת החום.
אם המקום בו הצינור הקוורץ נמצא בקשר עם חוטי החשמל אינו אטום לחלוטין, החום מתחיל לעלות לאורך החוטים. החום פוגע בחומרי הבידוד. ויום אחד, הכל קורס – יש שבירת מסלול החשמל, והחיממה לא עובדת יותר.
בעיית ה“חריצים הזעירים”
רוב החיממים הרגילים משתמשים בסיליקון פשוט או בחומרי אטימה זולים, אך זה לא עובד כשמדובר בשינויי טמפרטורה קיצוניים.
חשבו על זה: החיממה נדלקת ונכבית שוב ושוב. החומרים מתרחבים כשהם חמים ומתכווצים כשהם קרים. מכיוון שהצינור וחוטי החשמל לא נעים באותו קצב, נוצרים חריצים זעירים.
ושם מתחילה הבעיה – הלחות חודרת לחריצים האלה. כשהמים מגיעים לטמפרטורות של 300°C או יותר, הם יוצרים מסלול להעברת חום, או שהם מקלקלים את חוטי הנחושת מבפנים.
לעשות זאת נכון לעומת לעשות זאת בזול
אנו משתמשים בגישה שונה. במקום לפשוט “להדביק” את החוטים יחד, אנו משתמשים בחומרי אטימה מתקדמים ובצינורות עמידים לחום, עם שכבות אדהסיביות.
זו בעצם אטימה מכנית. זה מונע את “אפקט הארובה” – הנטייה של החום לעלות לאורך החוטים ולפגוע בחומרי הבידוד.
אפשר להרגיש את ההבדל אם נוגעים בחיממה. במודלים הזולים, ניתן למשוך את החוטים ולהרגיש שהאטימה נפרמת. אצלנו, החיממה “נעולה” – ניתן להכות אותה, והיא לא תזוז.
דבר אחד שצריך לשים לב אליו
יש כמובן תמורה לזה. כשמוסיפים אטימה חזקה כדי למנוע חדירת מים, נוספת מסה תרמית. זה אומר שאזור המעבר נשאר חם גם לאחר שהחשמל כבוי.
בגלל זה, אי אפשר פשוט לבחור את עובי החוטים על סמך הזרם של הנורה. צריך להתחשב בטמפרטורה המרבית בתוך המארז. אם החוטים דקים מדי, לא משנה כמה טובה האטימה – החוטים יישרפו במהירות.